זנזיבר – ארצם של האנשים השחורים

גיורא לוין, מדריך טיולים בחו”ל ומרצה מוסמך לגיאוגרפיה ואנתרופולוגיה, לוקח אותנו למסע בעקבות ההיסטוריה המרתקת של זנזיבר, האי הקטן והיפיפה המשויך לטנזניה וממוקם במרחק של כשעה הפלגה ממנה. קריאה מהנה.

 עד שנת 1964 נקראה המדינה הגדולה במזרח אפריקה, שכנתה מדרום של קניה, בשם טנגנייקה. ב-26 באפריל 1964, התאחדה מדינה זו עם האי קטן הנמצא במרחק שעת הפלגה מחופיה המזרחיים – האי זנזיבר. בעקבות איחוד זה שונה שמה של טנגנייקה לטנזניה – שם בו היא מחזיקה עד היום. זנזיבר והאי השכן מצפון – פמבה (PEMBA) – המכונה  “שוויצריה של מזרח אפריקה”, הם גן עדן למטיילים, הרפתקנים, צוללנים והיסטוריונים – ולכל החפץ בחופשה מסוג שונה. ביקור בצפון מערב זנזיבר הוא מסע בוטני בינות ליערות סבוכים ולמטעי פירות ותבלינים שונים; סיור בעיר האבנים הינו מסע מרתק לאורך ההיסטוריה העשירה של האי; חופי הזהב עטורי דקלי הקוקוס והכפרים האותנטיים בתרבותם העשירה הינם יעד אופטימאלי ואילו מתחת לפני המים – עולם עשיר וצבעוני המזכיר לא במעט את חופי ים סוף וסיני.

האי הקטן שכל אורכו הוא 86 ק”מ ורוחבו המרבי 39 ק”מ בלבד, נמצא כ 37 ק”מ מול חופיה המזרחיים של טנזניה, צפונית לעיר הבירה הישנה דאר-א –סאלם (הדלת לשלום). באי חיים כמיליון תושבים המתרכזים ברובם בעיר הבירה, שהיא בעצם העיר היחידה באי – זנזיבר. שמו המקורי של האי איננו זנזיבר כי אם אונגוזה (UNGUZA) שפירושו בשפה הסווהילית “מעבר” אולם במשך השנים דבק באי כולו שמה של העיר הגדולה זנזיבר וכך הוא מוכר כיום. סקר גיאולוגי מקיף אשר נערך באי בסוף שנות ה 60 של המאה הקודמת אישר את ההנחה כי האי היה עד לפני כ 40 מיליון שנה חלק מיבשת אפריקה ונותק מהיבשת בתקופת המיוקן ולאחר מכן בתקופת הפלייסטוקן. זאת כתוצאה מהצפות חוזרות ונשנות של הים, דבר המסביר את התעלה הרדודה המפרידה בין האי והיבשת. תעלה זו אגב אינה יעד טוב לצלילות; הזרמים החזקים מרימים מהקרקעית הרדודה עננים של חול דבר הפוגם בראות מתחת למים.

מקור השם זנזיבר הוא בשפה הפרסית ZENDJI-BAR ופירושו: “ארצם של האנשים השחורים”.

רוב תושביו של האי מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: החלק הצפוני מיושב בקבוצה האתנית של בני שבט ה – ושירזו (WASHIRAZU) ואילו בחלקים המרכזיים והדרומיים יושבים בני שבט ה – והדימו (WAHADIMU). קבוצות אלו הן כנראה הראשונות אשר הגיעו לאי לפני כ 2,000 שנה והן שייכות לקבוצת שבטי הבנטו אשר מקורם במזרח אפריקה. לפני כ 1,200 שנה הצטרפו לאי קבוצות קטנות של מהגרים מאסיה ומחלקים אחרים של אפריקה וכן יש באי קבוצות קטנות של הודים קתולים אשר מוצאם מגואה אשר במערב הודו וכן 7,000 הודים המחזיקים בדת ההינדו. השפה השלטת באי, בדומה לזו שבשאר מדינות מזרח אפריקה, היא השפה הסווהילית השייכת לקבוצת שפות הבנטו. השפה הסווהילית מורכבת מביטויים ומילים אשר נלקחו בין השאר מערבית, מאנגלית, מפרסית ואף מפורטוגזית.

ליבה החברתי והכלכלי של זנזיבר וכן גם אתר התיירות הראשי הוא “עיר האבנים” העתיקה על סבך סמטאותיה וחצרותיה. ראשיתה של עיר האבנים באמצע המאה ה 19 מול חוף שנגני אשר נבחר בידי שליט זנזיבר של אותם הימים, הסולטן סעיד, כמקום לעגינת ספינותיו, עקב עומק המים במקום. כמעט מאה שנה ארכה בנייתה של העיר אשר רוב בתיה נבנו מאלמוגים ואבנים, בניגוד גמור לבניית העץ אשר רווחה במזרח אפריקה של אותם הימים. הדבר מרמז על דלותם של אתרי הצלילה בחופיו המערביים של האי; מושבות האלמוגים עדיין לא התאוששו מההרס הכמעט מוחלט אשר פקד ורדף אותם לאורך עשרות בשנים. סיור בעיר האבנים העתיקה של זנזיבר מן הראוי שיתחיל בשוק העירוני התוסס ורצוי לעשותו בשעות בוקר מוקדמות. אז מביאים הדייגים את שלל הדגה הטרייה, הנשים מגיעות לקניות הבוקר עם סליהן הצבעוניים וקני הסוכר המובאים מן השדות – טריים ורעננים. השוק של זנזיבר משתרע על פני שני רחובות עיקריים, שאחד מהם הוא רחוב הליכה צר ומתפתל. ברחוב הזה אי אפשר שלא להתעכב על פני החנויות והדוכנים הרבים לממכר תבלינים, תבלינים אשר הקנו לאי הזה את אופיו המיוחד ואת כינויו: “אי התבלינים”. המבחר של התבלינים על שלל צבעיהם וריחם המיוחד מהמם ומשכר. ביניהם מצויים תבלינים רבים אשר אינם עולים כלל על שולחננו המערבי היום-יומי. מתי לאחרונה נתקלתם בשמן ציפורן, בתבלין ריחני המופק מפרי הליצ’י או בקינמון בצבע כתום-צהוב?

במהלך השוטטות בסמטאות העיר אי אפשר שלא לעמוד משתאים אל מול הדלתות האדירות בפתחי הבתים, חלקן במשקל של מאות ק”ג, האופייניות כל כך לזנזיבר. בעיר האבנים כ-560 דלתות מגולפות, בנויות בעיקר מעץ טיק אשר הובא מהיבשת או מעץ מקומי המכונה לחמן יעקב ואשר פירותיו הגדולים אכילים ומתוקים ביותר. באופן מסורתי, מעוצבות הדלתות בסגנון ערבי או בסגנון הודי והדלת הייתה החלק הראשון אשר נבנה בבית המוקם. בדרך כלל מעוטרות הדלתות בסמלים ערביים כגון פרחי לוטוס ועצי דקל או בסמלים הודיים שונים כגון פילים וצלבים, דגים אופייניים (המסמלים פריון) ועצים שונים הפזורים ברחבי האי. חלק מהדלתות מעוטרות בצמחי הציפורן, התבלין הנפוץ ביותר באי ובכולן נראה את התאריך המדויק של בנייתן ואת שמו של האמן אשר עצב את הדלת. המבצר הגדול הוא המבנה העתיק ביותר בעיר האבנים והוא נבנה בידי הערבים בין השנים 1710-1715. מטרתו המקורית הייתה להגן על העיר והנמל מפני פלישה אפשרית אשר מעולם לא קרתה.

תוך זמן קצר נבנו סביבו בתים נוספים כולל כנסייה פורטוגזית ובתי מגורים שונים  אשר חצצו בינו ובין הים ובעצם נטלו מהמבצר את תפקידו העיקרי. לביתו של ד”ר ליוינגסטון שמור מקום מיוחד הן בלבנו והן בהיסטוריה רבת השנים של האי; בבית הממוקם מעט מזרחית למרכז העיר התגורר הרופא המפורסם בשעה שתכנן את מסעו האחרון לחקר היבשת השחורה בשנת 1866. הבית ניתן לליוינגסטון במתנה על ידי הסולטן סעיד מג’ום ושימש גם אנגלים נוספים אשר חקרו את אפריקה, כגון ברטון וספיק – ורבים אחרים. מול הבית, בשרידיו של הנמל העתיק, מוטלות על צדן ספינות וסירות. עקב שנים של הזנחה ואי שימוש, נסתם הכותל בצמחיית מנגרובים עשירה. ילדי המקום מבלים שעות רבות בין שרידיהן של אותן ספינות בתקווה לגלות אוצרות חבויים, עצים המתאימים לשימוש ואולי אף פריטי מזון ולבוש.

שעות אחר הצהרים בזנזיבר חמות ולוהטות; בין החודשים מרץ ויוני עלולה הטמפרטורה לטפס ל 38 מעלות ואף יותר, השמש האפריקאית ניצבת בזנית והלחות מטפסת לגבהים מעיקים של למעלה מ 80%. מה שנותר הוא לחזור למלון ולהתפלל שיש חשמל ומיזוג האוויר פועל, או להגיע אל האי בין החודשים יולי – אוקטובר שהינם חודשי החורף הקרירים יחסית בהן הטמפרטורה יורדת בהדרגה עד ל 25 מעלות או – לרדת אל חוף הים הנהדר בשחייה או בצלילה. החופים היפים של זנזיבר נמצאים בצידו המזרחי של האי – אלו הפונים אל האוקיינוס ההודי רחב הידיים. קילומטרים ארוכים של חולות לבנים ורכים המעוטרים בדקלי קוקוס, ריף אלמוגים ועולם תת ימי עשיר ומרתק. שקיעתה של השמש מסמלת לא רק את סיומו של היום, אלא גם את העובדה שמידות החום צונחות כאילו במטה קסמים. אז אפשר לצאת שוב אל הרחובות והכיכרות המתמלאים תוך דקות ספורות בהמוני אדם. הרחבה הגדולה המצויה מול הנמל החדש ובסמוך לגני גמהורי (JAMHURI) היא מקום הבילוי המועדף על התושבים המקומיים ועל התיירים כאחד; המוני דוכנים זעירים מוקמים בתוך דקות ובהם ניתן למצוא הכל: תפוזים ירקרקים, ליצ’י כתום, סוכר חום ובננות אדומות; סמבוסה (בצק דמוי בורקס הממולא בבשר עגל ומטוגן בשמן עמוק ורותח) כוס עסיסית של משקה המופק מקני סוכר הנסחטים מול עיניך, שישליק, קבב או פיתה ממולאה, תכשיטים המעוצבים להפליא בשלל חרוזים ונוצות, תרבושים בצבעים שונים, צעיפים או רעלות, פסלונים של אבן ועץ המגולפים במומחיות מדהימה, סיגריות המגולגלות בעבודת יד עדינה או נרגילה שריחה נודף למרחק והיא אופפת את המשתמש בה בניחוח מסתורי של עשן ותבלינים.

נדמה כי כל תושבי זנזיבר בחרו לצאת דווקא בערב זה, אולם בעיר שאין בה בתי קולנוע, מועדונים ומקומות שעשוע אחרים, זהו בעצם הבילוי היחידי. בתוך ההמון העצום מתערבבים תיירים לבנים “חיוורי פנים” אשר נוכחותם בולטת במיוחד אולי בשל מספרם הקטן יחסית. באחת מפינות השוק ניצבת להקה מקומית המנגנת ושרה את המוסיקה האותנטית האופיינית כל כך לזנזיבר – מוסיקת הטארב. זוהי מוסיקה משולבת שמעורבים בה סגנונות ערביים, הודיים, אפריקאיים ופורטוגזיים והיא מופקת בעיקר מכלי הקשה ופריטה.

בשבע בבוקר השמש כבר ניצבת באמצע השמים כשהיא מבטיחה יום נוסף של חום ולחות. נסיעה של כשעה מהעיר מביאה אותנו אל מרכז האי ואל שמורת יער ג’וזני (JOZANI), בה ניתן ליהנות מקרירות וצל במשך שעות ארוכות. אנו פוסעים בשקט אל מעבה היער כדי לנסות לאתר את להקות קופי הקולובוס אדומי הפנים; מין נדיר של קופים המצוי רק בזנזיבר. הקופים רגילים לתיירים המגיעים לביקור ואינם בורחים; הם מלאי סקרנות ומכל עבר יורדים ונקבצים קופים בעלי לחיים לבנות ושיער אדום ומביטים בנו, היצורים המוזרים, המנסים לתפוס אותם בזויות צילום שונות ומרובות. ביער ג’וזני נמצאים בנוסף לקופי הקולובוס גם שני סוגים של אנטילופות קטנות, אנטילופת יער זעירה הנקראת צביון (DUIKER), והחשוב מכולם וגם הנדיר ביותר ביער, פרטים אחדים של נמר זנזיבר, שהוא תת מין קטן של הנמר האפריקאי. מתוככי היער מתפתל שביל צר המספיק בקושי לג’יפ אחד ומוביל אתכם ישירות מערבה לחוף מרהיב אשר כמעט ואינו ידוע לתיירים; כפר קטן מאוכלס בעשרות ילדים נמצא על החוף אשר נחשב כאחד מהטובים באי לצלילה ושנירקול; במקום זה, מגיע ריף האלמוגים כמעט עד לקו החוף וניתן לאחר מטרים ספורים של הליכה לצלול באתר מקסים העשיר בשוניות, אלמוגים, חלזונות ומלפפוני ים – וכמובן עשרות סוגי דגים צבעוניים.

אל מול חופיו של נמל זנזיבר, במרחק חצי שעה הפלגה מערבה נמצא אי קטן אשר אינו ידוע בשמו CHANGUU ISLAND אך ידוע היטב בכינויו “אי האסירים”. השנים 1964 עד 1984 היו שנים קשות למדינה הצעירה, ובמהלכן אף נרצח בחודש אפריל 1972 נשיא זנזיבר של אותם הימים – הנשיא קארומה. החיכוכים הפנימיים בין המפלגות והשבטים הביאו לגלי מעצרים רבים, במהלכם הושלכו אסירים רבים אל האי הקטן אשר זכה לכינויו “אי האסירים”. יש הטוענים כי האי שימש עוד בימי סחר העבדים כתחנת מעבר בין זנזיבר והיבשת ואליו היו מובלים אלפי אסירים בדרכם מערבה. כיום, משמש האי כשמורת טבע ומצויים בו כ 50 צבי יבשה ענקיים. לאורך חופיו של האי הקטן, מעל המים ומתחתם מפוזרים שבריהם של עשרות ספינות ואניות אשר נטרפו במקום במהלך ההיסטוריה אולם כדי לצלול במקום (שמורת טבע) יש לקבל את הסכמת השלטונות – תהליך העלול לקחת ימים ארוכים (במקרה הטוב….)

לאורך שנים אני מחזיק בדעה כי השקיעות באפריקה הן היפות בעולם. בזנזיבר הן יפות במיוחד. לאורך החוף מאירות קרניים אחרונות את הדייגים החוזרים לנמל בסירות הדאו בעלות המפרש הבודד; הסוחרים בנמל סיימו את עיסוקיהם ומתיישבים לעשן בנחת נרגילה; אונגוזה מקבלת את הלילה בהקלה ובברכה. הזמן כאילו עומד מלכת באי הקסום.

אם הכתבה עשתה לכם חשק לנפוש בזנזיבר ועל הדרך לחוות גם ספארי בטנזניה, קליק קטן ואתם בדרך לטיולים מאורגנים בטנזניה | לטיולים פרטיים בטנזניה